פוסט קפיטליזם

ביום שישי האחרון פורסם במוסף הארץ מאמר שהיה לי בו חלק. זהו תוצר ראשון של פרוייקט של מכון ון-ליר בו אנחנו מנסים לנסח אלטרנטיבה לסדר הכלכלי-חברתי הקיים, מתוך הבנה שאפשר וצריך לחשוב מה הלאה, מה יבוא אחר כך, שה"מתישהו" יגיע יום אחד והיום הזה הוא כבר לא כל-כך רחוק.
האלטרנטיבה שאנחנו רוצים להציע מבוססת על איזון עדין שקודם לכל ניסוח של הרעיונות עצמם. אנחנו רוצים לדמיין, אבל מבלי לאבד את הקשר עם המציאות הקונקרטית. אנחנו רוצים להעיז, אבל להיות ריאליים, אנחנו רוצים לייצר אוטופיה שלא חוששת לחתור תחת תפיסות שנראות לרבים כמציאות היחידה האפשרית, אבל לעשות זאת גם במסגרת עולם המושגים הקיים כדי שנהיה מובנים. ארבעת החוקרים האחרים בצוות – כפיר כהן לוסטיג, אלי קוק, הגר צמרת ויאיר קלדור – מביאים איתם זוויות שונות מאלו שמוכרות לי ועמדות שונות. לא תמיד אנחנו מסכימים בינינו, ואני לא בטוח שמתישהו נתכנס לאיזושהי נקודה סינגולרית שכזו, אבל דווקא בשל כך הפאזל שאנחנו מנסים להרכיב נראה מבטיח.

אבל בכל זאת, זה בלוג שאמור לעסוק במחשבות על כלכלה, לא מחשבות על כתיבה על כלכלה, אז נניח רגע את הרקע בצד. העמדה שלנו מנוסחת כעמדה פוסט-קפיטליסטית (בין השאר בעקבות מושג שטבע הסופר פול מייסון בספר עם השם הזה). המובן המקובל של עמדה כזו היא שלילה נורמטיבית של הקפיטליזם והחלפתו בהסדר אחר. כלומר, זוהי עמדה שטוענת שבקפיטליזם יש רעות חלות ולכן יש להציע אלטרנטיבה שתפתור את הרעות החולות הללו.
אישית, אני לא יודע מה אני חושב על קפיטליזם. זאת אומרת, אני מסכים שיש איתו המון רעות חולות, אבל קשה לי להשתמש במושגים שהם כבר כל-כך נפוצים עד שאפשר להתווכח עד אינסוף רק על המובן שלהם עצמו. קפיטליזם, כאמור, הוא מושג שכזה. האמת היא שגם אני לא כל כך מבין מה זה בדיוק קפיטליזם, והרושם שלי הוא שהמושג הזה מקבל את המובן שמתאים באותו רגע למי שרוצה לטעון עליו טענה כלשהי. כך שמבחינתי, המובן המדוייק של מה זה בדיוק קפיטליזם לא באמת משנה. אני כן יודע מה מפריע לי במצב הנוכחי שאנחנו נמצאים בו.

ככלל, אני לא איש של אידיאולוגיות גדולות. אם יש משהו אחד שאני מאמין בו בצורה שלמה ומלאה זה בזכות של כל אדם שיעזבו אותו בשקט ובמנוחה. חופש הוא קודם כל החופש מדאגה. בלי חופש מדאגה, אין שקט נפשי, ובלי שקט נפשי אין חופש.
אני יודע שאין לי שקט. אני יודע שאני לא יכול להיות רגוע, וכך גם רבים מחבריי. אני יודע שאנחנו אנשים מוכשרים שעשו את כל מה שאמרו להם שצריך לעשות בחיים כדי שיהיה בסדר, ועכשיו כשאנחנו נכנסים לעשור החמישי של חיינו אנחנו מבינים שזה לא כך. לרובנו יש דירה סבירה ועבודה סבירה בהחלט, ומשפחה נפלאה ובסך הכל היום יום שלנו הוא ממש נחמד. אבל בערב בערב, כשיושבים עם הבת/ן זוג או חברים, תחושה קלה של תעוקה יוצאת החוצה. יש משהו בחוסר הנחת, בידיעה שנכנסת למסלול שקשה עד בלתי אפשרי לעצור אותו, בדאגה מה יקרה אם יקרה משהו. אם העסק יתרסק, אם לא אקבל את הקידום, אם יפטרו, אם זה לא יצליח, אם בעלי הבית יחזרו מחו"ל.
כל אחת ואחד מאיתנו מרגיש בתוך תוכו שהדרך היחידה להבטיח שנוכל לקיים ולהתקיים בכבוד גם בעתיד היא לעבוד כמה שרק אפשר בהווה. כדי להבטיח שתהיה הכנסה בעתיד צריך להבטיח שתהיה עבודה בעתיד, וזה נהיה יותר ויותר קשה עקב התחרות בצעירים ממך, במוכשרות ממך, כי אתה יודע שבכל רגע נתון לזה שמשלם לך את המשכורת יש אלטרנטיבה.
וכך מדי פעם חייבים להתרגל לעבוד קצת יותר. שעות הפקקים מתארכות, שעות העבודה מתארכות ואת מוצאת את עצמך עונה לטלפונים ומיילים בשעות שעד לפני כמה שנים היו מוקדשות רק למשפחה או לעצמך. רבים מדי מאיתנו חשים שככל שאנחנו נותנים יותר לעבודה כך נשאר לנו פחות לעצמנו.

אני לא יודע אם הסיבה לתחושת המועקה הזו נקראת קפיטליזם. אני כן יודע שזה קשור לכך שלרבים מדי מאיתנו אין לנו את הזמן הפנוי, המשאבים הנפשיים והיכולת הכלכלית לממש את החירות שלנו כבני אדם. זה, מבחינתי, מה שאנחנו רוצים לשנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s