נגיד שכלכלנים הם כמו אינסטלטורים: על מה קיבלו דופלו ושות' פרס נובל?

תארו לכם שכלכלנים היו כמו אינסטלטורים. יש נזילה, מתקשרים, מגיע המומחה, מסתכל, בוחן, בודק, מוציא כמה כלי עבודה ומשתמש בידע והניסיון שצבר כדי להסביר את המצב ונותן כמה אפשרויות לתיקון. אף אחד לא שואל אינסטלטור על האידיאולוגיה שמאחורי הצנרת.

זה בדיוק מה שמציעים שלושת זוכי פרס הנובל בכלכלה ל-2019, אסתר דופלו, אבהיג'יט באנרג'י ומייקל קרמר. במקום לשאול שאלות שכלכלנים העוסקים בכלכלה התפתחותית (development economics) נוהגים לשאול, כמו "איך אפשר לשפר את איכות החיים של האוכלוסיות העניות ביותר בעולםה השלישי", אפשר לנסות ולענות על שאלות מיקרו קטנות הרבה יותר. לדוגמה, אפשר לשאול מה הסיבות שהורים בכפרים עניים בחבל רג'סטאן בהודו לא מחסנים את הילדים שלהם למרות שהחיסונים הללו ניתנים בחינם, או מה הסיבות שהורים עניים באזור כפרי בקניה לא שולחים את הילדים לבית הספר למרות שהתועלת בחינוך ידועה והוא חינם ונגיש וכך הלאה.

דופלו קוראת לזה פירוק של השאלות הגדולות לשאלות קטנות יותר, ואחד היתרונות של הפירוק הזה, לדבריה, הוא שאת השאלות הקטנות יותר אפשר לבדוק אמפירית. לא צריך מודלים תיאורטיים מורכבים עם אינספור נתונים על איזשהו "עני" אבסטרקטי, שבאמצעותם מנסים להסיק מסקנות על ההתנהגות שלו. בניגוד לכלכלנים ההתפתחותיים שרואים עניים רק דרך המספרים שרצים מול מסך המחשב, דופלו, באנרג'י וקרמר יצאו לשטח. כיתתו רגליים באפריקה הסאב-סהרית, בהודו ובמקומות נוספים כדי לענות על השאלות הקטנות המרכיבות את היום-יום של האנשים העניים ביותר בעולם. במילותיה של דופלו בראיון לכלכליסט לפני מספר שנים "(אנשים) מתמקדים בשאלות כמו 'איך אנחנו יכולים לגרום לבעיה הזאת להיעלם?', ומחפשים מטה קסמים שאפשר יהיה לנופף בו ולהעלים את העוני. צורת החשיבה הזאת מסיטה את תשומת הלב מהשאלות האמיתיות, שאלות כמו 'מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את תנאי החיים של אנשים עניים?'. ברגע שמכירים בעובדה שאין תשובה אחת לשאלות כאלה, אפשר להתחיל להתמקד בדברים קונקרטיים שיכולים להביא לשינוי גדול".

העבודות של דופלו (ומכאן ואיך אני אכתוב לשם הקיצור רק דופלו, אבל הכוונה לשלושת הזוכים ולכלכלנים שעובדים באותה מתודה) זכו לכינוי 'כלכלה ניסויית', experimental economics בלעז. כלומר, המתודה הבסיסית בסוג הזה של עבודה כלכלית היא להשאיל מתודות ניסוי שמוכרות בעיקר במחקר הרפואי ובאמצעותן להגיע לתובנות אילו כלי מדיניות ניתן להפעיל כדי לעזור לעניים.
כדי לא לגרום לפוסט הזה להתארך הרבה מעבר למה שצריך, אני לא אכנס לפירוט המלא של העבודות של דופלו ולכל האספקטים של כלכלה ניסויית. אני רק רוצה להתרכז בביקורות העיקריות שנשמעו כלפיה כדי לנסות להבין טוב יותר את הבסיס המתודולוגי שדופלו נשענת עליו. מי שרוצה להרחיב על כלכלה ניסויית בכלל ודופלו בפרט יכולה לקרוא בראיון איתה שפורסם בכלכליסט לפני מספר שנים ועלה שוב עם ההודעה על זכייתה או בהרצאת TED שנתנה ואם ממש חשקה נפשך להיכנס יותר לקרביים של כלכלה ניסויית אז אפשר למצוא בסוף של הפוסט רשימה קצרה של טקסטים שאפשר לקרוא. למי שבכל זאת מעדיף לקבל כאן הסבר קצר על התחום הזה, אני מתמצת באופן יותר ממוקד את הרעיונות העיקריים. מי שמכירה כבר את המחקרים של דופלו ושות' ואת הביקורות המוכרות עליהם יכולה לקפוץ מייד לחלק מס' 2.

1. כשרוצים לבדוק האם תרופה חדשה באמת עובדת מבצעים ניסוי על פי המתודה המדעית המקובלת. לוקחים קבוצה מספיק גדולה של אנשים (או עכברים) ומחלקים אותה לשתי קבוצות באופן אקראי (כדי שלא יהיו הטיות כלשהן במאפיינים של המשתתפים בכל קבוצה והן יהיו זהות). קבוצה אחת מקבלת את התרופה והקבוצה השנייה מקבלת פלצבו או לא מקבלת טיפול כלל, ומלבד ההבדל הזה אמורים לבודד את שתי הקבוצות מכל השפעות נוספות. אחרי כמה זמן בודקים מה קרה, כלומר האם קבלת התרופה השפיעה או לא השפיעה על קבוצת הטיפול לעומת קבוצת הביקורת שלא קיבלה את הטיפול. המתודה הזו נקראת RCT, ראשי תיבות של randomized controlled trials, או בתרגום העברי המזעזע 'ניסוי מבוקר הקצאה אקראית'. RCT הוא התקן בה' הידיעה לניסוי מדעי, והאמת היא שכלכלנים או פסיכולוגים שעוסקים בהחלטות כלכליות (ראו ערך דניאל כהנמן ועמוס טברסקי שייסדו את התחום של כלכלה התנהגותית) כבר השאילו עקרונות של RCT כדי לתאר מנגנונים של קבלת החלטות, אבל באמת לא מובן איך עד שהגיעה דופלו אף אחד לא חשב לנסות ולענות על שאלות מדיניות בעזרת ניסויים שכאלו.

בקיצור, דופלו ושות' מבצעים ניסויים בבני אדם באופן דומה. לדוגמה, שתי חוקרות מהמכון שדופלו עובדת בו, ג'סיקה כהן ופאסקלין דופה, רצו לדעת איך ניתן לצמצם את המוות ממלריה של ילדים מתחת לגיל 5 במשפחות עניות. על פניו, זו שאלה קצת מוזרה. מלריה מועברת על ידי יתושים, אז כדי לצמצם את ההידבקות ממלריה משפחה יכולה לרכוש לעצמה רשתות הגנה מיתושים כדי לתלות מעל למיטה. אבל מכל מיני סיבות משפחות עניות לא רוכשות את הרשתות הללו, ואחת הסברות היתה שחלוקה חינמית של רשתות כאלו לא תועיל מכיוון והן יגיעו למשפחות שלא רוצות להשתמש בהן, או מעדיפות להשתמש בהן בתור רשת דייגים.
כהן ודופה לקחו את השאלה הגדולה לגבי מניעת מחלות בקרב עניים והתמקדו בפן מאוד מצומצם אך משמעותי שלה: האם חלוקה בחינם של רשתות הגנה מיתושים תקטין או תגדיל את ה"חיסכון" בחיים של ילדים במשפחות עניות? לצורך זה הן חילקו נשים בכמה כפרים במערב קניה הנמצאות בשלבים מוקדמים של הריון לכמה קבוצות. קבוצה אחת קיבלה רמות שונות של סובסידיה לרכישת רשתות הגנה מיתושים, קבוצה שנייה קיבלה את הרשתות בחינם וקבוצה שלישית לא קיבלה אף אחת מאלו. עכשיו השאלה היא האם הנשים שקיבלו את הרשת בחינם הבינו שהתועלת המתקבלת מהרשתות כה גדולה עד שבפעם הבאה אלו שקיבלו את הרשתות בחינם או ברמה מסויימת של סבסוד היו מוכנות לשלם עליהן מחיר מלא. יותר נכון, האם הנכונות לשלם מחיר מלא על הרשת בפעם הבאה גדולה יותר מאשר הנכונות לשלם מחיר מלא בקרב נשים בקבוצה שלא קיבלה את ה"טיפול". התוצאה שעולה מהניסוי היא שהנכונות להשתמש ברשתות ולרכוש במחיר מלא בפעם הבאה שצריך אותן הוא משמעותי עד כדי כך שכדאי לחלק רשתות בחינם לנשים עניות בהריון. כלומר, יש כאן ניסוי שהפיק תוצאה שלקובעי המדיניות ו/או קרנות פילנתרופיות יש משהו ממשי לעשות איתה. לא שאלה גדולה, אלא תשובה לשאלה קטנה יותר, אך כזו שמעתה יכולה לבסס מדיניות שתתרום משמעותית לצמצום תמותת תינוקות ממלריה. מה צריך יותר מזה?

2. אז זהו, שלא מעט אנשים אומרים שצריך הרבה יותר מניסוי כדי לבסס מדיניות טובה. יש שלל ביקורות על הסוג הזה של ניסויים, אבל אני רוצה להתייחס לשלוש העיקריות ולהתמקד בעיקר באחת מהן.
הביקורת הראשונה היא שהמחקרים הללו הם מילה מכובסת לניסויים לא אתיים בבני אדם. דופלו ושות' התנהגו כמו אל כל יכול שקובע באופן שרירותי מי יזכה לשפר את חייו ומי ימשיך לחיות במדמנה שהוא נמצא בה. זוהי בהחלט ביקורת ראויה, אבל חייבים לומר שלא ברור מדוע הביקורת הזו לא תקפה גם לניסויים בתרופות על חולים. לא שאין פה טענה ראויה, אבל עוד לא מצאתי ביקורת מהסוג הזה שלאחר מכן מציעה אלטרנטיבה טובה יותר. אפילו אם נציע שלא לערוך ניסוי אלא לחלק רשתות לכל הנשים במערב קניה, אי אפשר שלא לשאול מדוע לא גם כן במזרח קניה וכך הלאה.

הביקורת השנייה היא שהמחקרים הללו שמים את הדגש על סוגיות פרטניות מאוד, מצומצמות מאוד, שמטעות לחשוב כי כל מה שצריך בשביל לעזור לעניים לצאת מהמעגל האכזרי שהם נמצאים בו זה כמה אמצעים פשוטים כמו רשתות הגנה מיתושים. במילים אחרות, המחקרים הללו לא מנתבים את סט הכלים והיכולות של הכלכלנים אל מה שבאמת גורם לעוני, כלומר שיטה כלכלית אכזרית שמדירה את האנשים והנשים הללו מקבלת ההחלטות, מהשקעה ממשלתית ומיחס הוגן מצד השלטונות. לדוגמה, במקום להסתפק בחלוקה חינמית של רשתות הגנה מיתושים היה עדיף אם בכפרים העניים הלו הממשלה הקנייתית היתה דואגת לתברואה בסיסית שהיעדרה הוא זה שגורם להתפשטות היתושים, שלא לדבר על הכלים שנדרשים כדי שתושבי הכפרים הללו בכלל לא יצטרכו לחיות בעוני קיצוני עד כדי כך שרכישה של רשת הגנה מיתושים היא לא דבר מובן מאליו מבחינתם. אין ספק שזו כבר ביקורת רצינית הרבה יותר, אבל גם כאן אפשר לטעון שדופלו ושות' לא טוענים שלא צריך לנקוט בצעדים רחבים יותר, אלא רק מציעים עוד סט כלים שניתן להפעיל כדי למוטט את החסמים המונעים יציאה מעוני.

3. הביקורת השלישית היא הנושא העיקרי שאני רוצה להתייחס אליו כאן. זו ביקורת שנוגעת בבעיה מתודולוגית עמוקה הרבה יותר בסוג הזה של מחקרים שנועדו להשפיע על מדיניות ציבורית. כנקודת התחלה אנחנו מקבלים על עצמנו את העקרון המדעי הבסיסי שמחשיב תוצאה של ניסוי כתקפה רק אם ניתן לחזור על הניסוי באופן מדוייק שוב ושוב. כלומר, העיקרון המדעי דורש שניסוי יתוכנן ויבוצע בצורה כזו שניתן יהיה, ולו תיאורטית, לשחזר אותו אינספור פעמים כדי לבדוק האם מתקבלות אותן תוצאות שוב ושוב גם כן. רק כך אפשר לדעת האם התוצאות שהתקבלו בפעם הראשונה הן לא מקריות, הושפעו מחישובים לא נכונים מצד המדען, מטעות בתום לב שחלה במהלך הניסוי או שההסבר הסיבתי לתוצאה שהתקבלה נובע ממקור שכלל לא ניתן לו תשומת לב בפעם הראשונה וכל התובנות שמספק הניסוי הן פשוט לא נכונות.
העניין הוא שהניסויים של דופלו ושות' הם חד-פעמיים ולעולם לא יוכלו להיות משוחזרים על אותה אוכלוסיה או אוכלוסיה זהה, ולו משום שהאוכלוסיה כבר מכירה את תוצאות הניסוי ואוכלוסיה זהה לא קיימת. זה בוודאי לא אומר שהתוצאות שעלו מהניסויים האלו הן שגויות, אבל עצם האפשרות שיש סיכוי שהן שגויות מטיל איזשהו רבב, גם אם קטן, בתוקף שלהם.

אחת הדרכים הנפוצות בכלכלה (לא רק, אבל זה בולט במיוחד בכלכלה) לפתור את הבעיה הזו היא דרך שחזור לא של הניסוי כולו אלא של המנגנון העיקרי שהניסוי מניח. לדוגמה, לבדוק האם ההשפעה של חלוקת חינמית של רשתות הגנה מיתושים משנה את הנכונות לשלם עבור רשתות כאלו בעתיד גם בכפרים באוגנדה, טנזניה, מוזמביק ועוד ועוד, כיד הדימיון הטובה. מתודולוגית, מה שקורה כאן הוא שבכל פעם משנים קצת את ההנחות הלא קריטיות שברקע (אותו הקשר תרבותי, גאוגראפי, רמות הכנסה מעט שונות וכו') ובודקים את המנגנון המרכזי של המודל/השערה שהניסוי בודק, כך שאם כל פעם מתקבלת תוצאה דומה התוצאות של הניסוי מקבלות איזשהו חוסן מפני הפרכות עתידיות. בלעז הצלחה של הניסוי בהקשרים שונים מכונה robustness של המודל או של ההשערה שעמדה במרכז הניסוי.
זו דרך לא רעה לפתור את הבעיה אבל היא בעיקר מתאימה למודלים תיאורטיים שנשענים על מסדי נתונים ממספר מקורות מגוונים, נגיד מודל שבודק את ההשפעה של סחר חוץ על אינפלציה ומריצים אותו על המחשב שוב ושוב, כל פעם עם נתונים ממדינה/שנה אחרת. ניסויים אמפיריים כמו שמבצעים דופלו ושות' הם יקרים ודורשים הרבה מאוד זמן הכנה בירוקרטית, לוגיסטית, הכשרה של צוות חוקרים ועוד, כך ששחזור הניסוי שוב ושוב זה פשוט לא משהו שעושים. אגב, כאשר מדובר בבני אדם אמיתיים אז חזרה כזו היא בעייתית מאוד גם גם מדעית וגם אתית. אפשר להבין מדוע אם דופלו ושות' היו רוצים לחזור על ניסוי הרשתות שוב ושוב, באיזשהו שלב הם היו סופגים ביקורת הולכת וגוברת על ניסוי בחיים של בני אדם במצוקה.
בקיצור, אלו לא סוג הניסויים שאפשר באמת לערוך להם מבחן robustness במידה מספקת של פעמים, וזה מבלי להיכנס לשאלה כמה מספיק פעמים זה מספיק. ככה שה-robustness לא באמת יכול להניח את הדעת ואנחנו נשארים עם הביקורת השלישית.

עכשיו אפשר לנסח את הביקורת בצורה קצת אחרת ולהבין טוב יותר עד כמה חמורה הביקורת המתודולוגית על דופלו ושות'. הניסוי עם רשתות היתושים, כמו ניסויים אחרים בהם שינו את צורת התשלום של חקלאים עניים עבור רכישת ומשלוח חומרי הדברה, ניסוי שבדק האם שק שעועית מעודד חיסון ילדים ועוד רבים מהסוג הזה, כולם אמורים לעזור למקבלי ההחלטות להבין מה צריך לעשות כדי למגר את העוני. האוסף העצום של תובנות ועובדות אמורים להוות את התשתית המדעית למדיניות מבוססת-ראיות (evidence-based policy), השלב הבא שבו אידיאולוגיות גדולות זזות הצידה לטובת רציונליות פרגמטית שמסתכלת לשטח בלבן של העין.

אבל מדיניות, מטבעה, היא רחבה הרבה יותר מאשר התייחסות לכפרים ספציפיים בזמן ספציפי. כלומר, כדי שהניסויים של דופלו ושות' ישמשו את קובעי המדיניות אנחנו נדרשים לאיזושהי קפיצה כמעט אמונית, בוודאי לא מדעית. הנה למה.
הטענה היא שגם אם נקבל את הממצאים של דופלו ושות' בניסוי שביצעו בכפר מסויים, בכלל לא בטוח שאפשר לעשות עם הממצאים הללו משהו מחוץ להקשר המאוד ספציפי – התרבותי, הממסדי, החברתי, הגאוגרפי וכו' – שנמצא ברקע של אותו ניסוי. כלומר, זה שקיבלנו תוצאה מאוד מובהקת לפיה בכמה כפרים ספציפיים במערב קניה, עם המאפיינים הייחודיים של האוכלוסיה בהם, מומלץ לחלק בחינם רשתות הגנה מיתושים לא אומר שום דבר על האופן שבו ניתן לדעת האם מדיניות דומה תניב את אותן פירות בכפרים של קסטת המנודים במדינת אוטר-פרדש בהודו, או אפילו במקום קרוב יותר כמו כפרים במזרח קניה. במילים פחות יפות, כל העבודה של דופלו ושות' היא לא יותר מאשר ניסויים שהרלבנטיות שלהם מצומצמת ביותר במקרה הטוב, ויומרה מסוכנת במקרה הרע.

האפשרות להחיל מניסוי שבוצע על אובייקט א' תובנות לגבי אובייקט ב' היא אחת משאלות היסוד במדע בכלל ובפילוסופיה של המדע בפרט, וזו מתבררת כשאלה לא פשוטה בכלל (למי שזה מעניין, חפשו external validity או extrapolation).
כלומר, גם אם הניסוי עצמו עבד ללא דופי, כל החישובים נכונים ואם היו חוזרים עליו שוב ושוב לגבי אותם כפרים ספציפית באותו הזמן היתה מתקבלת תמיד אותה תוצאה בדיוק, אין שום דרך להבטיח שתוצאות דומות היו מתקבלות גם באותו הניסוי בכפר עני במדינה אחרת.

זו אינה קטנוניות. אם דופלו ושות' אומרים שיש ראיות שהצטברו בכפרים של אוזר ספציפי במזרח קניה לכך שכדאי למדינת אוטר-פרדש בהודו לחלק בחינם מיליוני רשתות הגנה מיתושים, עשויות להיות לכך השלכות דרמטיות. במדינות ומחוזות שגם כך התקציב הממשלתי והפילנתרופי הוא דחוק, אם בכלל קיים, הקצאת משאבים גדולה יחסית לטובת רכישה וחלוקה של הרשתות באה על חשבון תקציב שיכול היה ללכת לטובת משהו אחר. נגיד, העלאת שכר המורים כדי למשוך מורים טובים יותר למערכת החינוך המקומית (עיינו ערך הביקורת השנייה, זו שמדברת על העדפת המיקרו על פני בעיות העומק).

4. אבל, גם צריך להודות שיש משהו טיפה לא הוגן בביקורת הזו על דופלו ושות' ו-RCT בכלל. אין ספק שזו לא שיטה מושלמת ואין ספק שהיא לא חפה מבעיות, אבל היא גם מציעה משהו שהיה מאוד חסר במתודולוגיה הכלכלית.
נכון, היכולת להחיל תוצאות של ניסוי במקום אחד על מקום אחר היא בעייתית, ודופלו ושות' לא נותנים על זה מספיק את הדעת. מצד שני, האם המודלים על פיהם עבדו כלכלנים התפתחותיים עד כה היו טובים יותר? סיפקו תוצאות טובות יותר שעזרו להוציא קהילות ומדינות מעוני? גם לא ממש.
למעשה, כשחושבים על זה, כל העבודה של כלכלנים עם מודלים מבוססת על לקחת משהו שעובד במקום אחד ולנסות ולהסביר/לתאר/לחזות איתו משהו על מקום אחר. במקרה הזה, המקום האחד זה המודל והמקום האחר זו המציאות. לדוגמה, הטענה שהורדת מכסים מגדילה את הרווחה הכללית יכולה להיות נכונה במודל כלשהו של סחר-חוץ, אבל בוודאי שאין שום ערובה שתהיה נכונה בכל מדינה ומדינה בכל זמן.
היכולת לדעת איזה מודל רלבנטי למציאות ואיזה לא זו אומנות שכלכלנים רבים נכשלים בה. הכלכלן דני רודריק כתב על זה ספר שממשיך לטלטל בשנים האחרונות את הדיסציפלינה כולה וגם לו אין תשובה טובה.

כלכלה, מתברר היא עניין לא פשוט. במיוחד משום שמעורבים בה אנשים.

למי שרוצה לקרוא עוד בנושא המרתק הזה:

  • פוסטים על סיבתיות ו-RCT מנקודת מבט סטטיסטית, אבל יחסית בהירה, ובעברית, אפשר למצוא בבלוג המצויין נסיכת המדעים. הנה קישור לפוסט הראשון http://www.sci-princess.info/archives/3526
  • באנרג'י ודופלו כתבו ספר בשם poor economics שמסביר את העקרונות הבסיסיים של המתודה שלהם בצורה יחסית נהירה.
  • גרסה קצרה ואקדמית יותר אפשר למצוא כאן
  • הבסיס לדיון והביקורת על RCT (לא רק בכלכלה) ושאלות המדיניות-מבוססת-עובדות שנתין לגזור מהן נמצא בעבודות של ננסי קארטרייט (Cartwright), לדוגמה https://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140-6736(11)60563-1/fulltext?rss=yes 
  • ובגרסה יותר אקדמית https://www.nber.org/papers/w22595
  • רוצות.ים עוד טקסטים? ספרו לי ואני אשלח.

2 תגובות בנושא “נגיד שכלכלנים הם כמו אינסטלטורים: על מה קיבלו דופלו ושות' פרס נובל?

  1. "אבל חייבים לומר שלא ברור מדוע הביקורת הזו לא תקפה גם לניסויים בתרופות על חולים"
    כי בניסויים קליניים הנסיינים יודעים שהם משתתפים בניסוי ושיש סיכוי שהם מקבלים פלציבו? אפשר להגיד "טוב, חולה סרטן סופני 'יסכים' אבל זאת הסכמה די חסרת משמעות ביחס למצבו ונסיבות מתן ההסכמה". אבל:
    א. לא כל הניסויים הקליניים הם בתרחישי קיצון שכאלו
    ב. הנטל הוא על דופלו ושות' להראות שהם מנסים לעשות משהו בסגנון הזה ולא פשוט לנפנף ידיים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s