עשור למשבר: המקרוכלכלנים החשובים בעולם מנסים להבין איך מחזירים את המציאות למודלים

שנת 2018 היא לא סתם עוד תאריך בלוח השנה של המקרוכלכלנים. האנשים שחוקרים תופעות גדולות כמו התוצר המקומי, אבטלה, אינפלציה, ריבית וכדומה, יציינו באינספור תאריכים שונים לאורך השנה שוב ושוב את המשבר הפיננסי שהיכה בוול סטריט ב-2008, הכה בעולם כולו ולא פסח גם על הדיסצפילנה שלהם עצמה. העיתונות הכלכלית בישראל פתחה היום את ציון העשור בפרוייקט בכלכליסט לכבוד התרסקותו של בנק בר סטרנס שהיה נקודת ציון משמעותית בדרך למשבר (והיה לי טקסט קטן שם, מעין שירות מילואים קצר בעיתון). בקיצור, אין שנה מתאימה יותר מ-2018 כדי להתחיל אותה עם חרטה ומסקנות.

שוב ושוב במהלך המשבר עצמו ובשנים שאחריו ביטחונם העצמי של כמה מהכלכלנים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם נסדק ונחרץ, תחילה כאשר כמעט איש מהם לא הצליח לחזות את בוא המשבר, אחר כך כאשר הם לא הצליחו לספק תשובה מוסכמת לציבור איך יוצאים מהמשבר, ופעמים נוספות כאשר התגלו הכשלים המביכים במודלים המרכזיים ששימשו את המקרוכלכלנים עד אז ומשמשים עד היום. להגנתם ייאמר שמאז, במשך עשור, החשיבה מחדש על "מה השתבש" ו"איך מתקנים" נעשית באופן פומבי שמזכיר לעיתים יותר הכאה על חטא מאשר דיון אקדמי מחוייט.

יש להם על מה להכות. במשך עשרים השנים שקדמו למשבר הבטחון העצמי של המקרוכלכלנים הלך וגבה. מאז אמצע שנות ה-80' של המאה שעברה היה נראה שסוף כל סוף נמצאו הכלים כדי לשמור את המשקים של המדינות המפותחות על תוואי יציב עם שיעורי אינפלציה ואבטלה נמוכים וצמיחה מאוזנת. המקרוכלכלנים היו האנשים הנכונים עם הכלים הנכונים, וכל מה שהציבור היה צריך זה לשחרר להם את המושכות.

אותם כלים היו מספר מצומצם של מודלים ששימשו בכיתות הלימוד ובבנקים המרכזיים, מודלים סופר-משוכללים, מרובי משוואות ועם מתמטיקה יחסית מורכבת, שדרשו מחשבים חזקים במיוחד כדי לפתור אותם. הבולטים שבם היו גרסאות שונות של מודל בשם DSGE, ראשי תיבות של Dynamic Stochastic General Equilibrium. כאשר אוליבייה בלנשאר, אחד המקרוכלכלנים המוערכים בעולם, אמר חודש לפני פרוץ המשבר ש"מצב הדיסציפלינה המקרוכלכלית הוא מצויין", הוא התכוון בדיוק למודל הזה, שהיווה את ההתכנסות של כל המחלוקות הגדולות בין מקרוכלכלנים מאז ימי השפל הגדול אל מודל אחד מוסכם וברור.

ואז הגיע המשבר. אז גם התברר שהמודל לא כלל אפשרות של משבר אשראי או את אחת מהדקויות ההרסניות של המערכת הפיננסית, לא התייחס לסוגיות של אי שיוויון בהכנסות בין חלקי החברה והמתודולוגיה שלו היתה כה מורכבת מתמטית עד שפישטה חלקים גדולים מאוד מהעולם האמיתי.

אז מכיוון והשנה מציינים עשור, בפברואר האחרון פורסם סוף כל סוף הגיליון המיוחד של כתב העת Oxford Economic Policy שמסכם פרוייקט של מספר שנים של ניסיון לחשוב מחדש על התיאוריה והפרקטיקה המקרוכלכלית. כתב העת מכיל 11 מאמרים מפי כמה מהמקרוכלכלנים הבולטים כיום שמנסים להבין מה בדיוק השתבש ואיך אפשר לתקן את הדיסציפלינה. בין השמנא והסלתא הזו אפשר למצוא בקצה אחד את סיימון וורן-לואיס מאוקספורד שרוצה לראות שינוי די רדיקלי של המתודולוגיה הבסיסית על פי בונים את המודלים המקובלים, ובקצה השני את ריקרדו רייס מהלונדון סקול אוף אקונומיקס שכותב אפולגטיקה ארוכה (וברובה טובה) על הדיסציפלינה, כשבתווך אוליבייה בלנשר, פול קרוגמן ואחרים מושכים קצת מפה וקצת משם כדי למצוא פשרה.

המאמרים מתייחסים לשורה ארוכה של שאלות שהציגו עורכי הגיליון לכותבים. השאלות הלו כשלעצמן הן כבר מלמדות לא מעט על הדרך שעברה הדיסציפלינה בעשור האחרון. מבעד לשאלות שעוסקות בנושאים מתודולוגיים וטכניים אפשר למצוא שאלה כמו "איך אפשר לדעת מה ההשלכות של הצמיחה במשק על אי השיוויון בהכנסות?", או בעברית "מי מרוויח מהצמיחה – המאיון העליון או גם כל השאר?". זו רק דוגמה אחת לאופן שבו הכלכלנים, או יותר נכון המקרוכלכלנים, נדרשים היום להתמודד עם המציאות כפי שלא נדרשו כבר עשרות שנים.

בחינה מחדש

בדרך כלל כשאומרים בחינה מחדש של מתודולוגיות ורעיונות במדע מסויים מתכוונים למשהו בסגנון של בדיקה עד כמה המתודות הקיימות תואמות את המטרות של אותו מדע. נגיד, האם כדי לתת הסבר לפעילויות השונות של המוח אפשר להסתפק בתיאור המבנה של המוח כיחסים בין נוירונים, למרות שאנחנו יודעים שיש במוח יותר מאשר רק נוירונים.

במקרה של המקרוכלכלה, בחינה מחדש כזו תבדוק האם המודלים הקיימים מתאימים לתיאור התופעות הכלכליות בהתאם למטרת המודל – לימוד, הסבר, חיזוי, קביעת מדיניות וכדומה. אלא שבמדעי החברה, והכלכלה בתוכם, הבחינה מחדש לא נעצרת כאן. היא מכילה שאלות שמפשיטות מהמקרוכלכלנים את החלוקים הלבנים של המדענים ודורשות מהם "ללכלך את הידיים" בהתמודדות מול מציאות כואבת. לדוגמה, אחת השאלות שעורכי הגיליון ביקשו מהכלכלנים שהשתתפו בו להתייחס אליהן היא "איך אפשר לדעת מה ההשלכות של הצמיחה במשק על אי השיוויון בהכנסות?", או בעברית "מי מרוויח מהצמיחה – המאיון העליון או גם כל השאר?".

השאלה האחרונה נחשבה עד 2008 לעיסוק שולי, על גבול השעשוע האינטלקטואלי, במחקר המקרוכלכלי. זה לא שמקרוכלכלנים לא עסקו כלל באי שיוויון, ובוודאי לכל מקרוכלכלן בוודאי היתה דעה בנושא, אבל בסדר החשיבות של המחקר הסוגיה של חלוקה צודקת של משאבים נותרה ברובו ככולו של הזמן די יתומה. כלכלנים חשובים כמו ג'וזף שטיגליץ וטוני אטקינסון הציעו הסבר מעניין להתעלמות הזו. לטענתם, התשובה טמונה במודלים שהמקרוכלכלנים השתמשו בהם, אותם מודלים שעומדים במרכז החשיבה מחדש.

זה כבר דורש קצת עניינים טכניים, אבל ננסה לעשות אותם פשוטים ככל הניתן. אז הנה מבוא קצרצר למודל בה' הידיעה שמהווה את הבסיס למקרוכלכלה של 20 השנים האחרונות, הוא מודל ה-DSGE שמוזכר למעלה.

תיאור פשטני של המודל מזכיר יותר קריקטורה מאשר את המודל המקרוכלכלי בה' הידיעה, אבל זו תהיה טעות לזלזל בו. בצורתו המלאה מדובר במודל מורכב, שעבר תיקונים ושינויים רבים לאורך השנים על ידי כמה מהמוחות המבריקים שיש לכלכלה להציע, עד כדי כך שדרושים מחשבים חזקים במיוחד בשביל לפתור אותו.

למודל הבסיסי שלוש משוואות (והמון המון תתי-משוואות שמרכיבות אותן), כשכל משוואה מתארת את ההתנהגות של סוכן כלכלי אחד, המייצג את כלל הסוכנים מאותו הסוג במשק (או בלעז representative agent*). לדוגמה, משוואת הצריכה מתארת את ההתנהגות של משק בית מייצג, שצריך להחליט בין צריכה וחסכון כדי להביא לשיא את התועלת שלו בהינתן מגבלת הכנסה (שהיא למעשה סך כל התוצר הלאומי). המשוואה השנייה מייצגת את ההתנהגות המקבילה של היצרנים והמשוואה השלישית את ההתנהגות של הבנק המרכזי (שוב, בצורה מאוד גסה). המודל נקרא דינמי משום שההחלטות של כל סוכן כלכלי תלויות בציפיות שלו לגבי העתיד (אינפלציה, ריבית וכדומה), וסטוכסטי משום שישנם כל מיני משתנים שהם אקסוגניים למודל, כלומר משפיעים על הסוכנים הכלכליים מבחוץ, כמו לדוגמה פיתוח של טכנולוגיה חדשה שמקטינה באופן משמעותי את עלויות הייצור, או החלטה של הממשלה להגדיל את התקציב כדי לעודד את הפעילות הכלכלית וכדומה.

כבר מהתיאור למעלה אפשר להבין מדוע במודל בו יש רק משק בית אחד אין ייצוג לאי שיוויון בהכנסות. בקיצור, זהו משק הבית הכי עשיר בעולם, ולו רק משום שהוא גם היחיד בו. הסיבה להתעלמות מאי השיוויון היא שכאשר המודלים הללו נבנו ההנחה היתה שההשפעה של אי שיוויון בהכנסות על פרמטרים מקרוכלכליים אחרים היא לא גדולה מספיק כדי להוסיף אותה למודל שמסובך גם ככה. עם השנים, כאשר פער ההכנסות כבר הפך לגדול מספיק כדי שתהיה לו השפעה מקרוכלכלית, המקרוכלכלנים התעלמו ממנו כי אי השיוויון לא הופיע במודל שמבוסס על סוכנים מייצגים.

ב-2008 אי השיוויון נהפך לסוגיה קריטית במחקר המקרוכלכלי כיוון שאחת הסיבות המרכזיות למשבר הפיננסי הוא משבר הסאב-פריים שקדם לו בשנה והוא עצמו תוצאה של אותו אי שיוויון שפגע במשקי הבית העניים של ארה"ב שבשלב מסויים התקשו להחזיר את המשכנתאות שלקחו. אגב, פתרון אפשרי אחד שנותנים כמה מהמקרוכלכלנים לאמידה של הקשר ההדדי בין אי שיוויון וצמיחת התוצר הוא בצירוף של סוכנים מייצגים נוספים למשקי הבית במודל, כלומר שיהיו סוכנים הטרוגניים (נגיד אחד עם פונקציית תועלת שמתאימה לעשירונים 1-6 ואחד עם פונקציית תועלת שמתאימה לעשירונים 7-10). כך או כך, עצם זה שאי השיוויון הוא כבר לא שעשוע אינטלקטואלי אלא תחום מחקר של ממש, זה כבר מבורך.

אין כסף

זה אולי יישמע קצת משונה אבל עד המשבר של 2008 הכלכלנים שבנו מודלים במקרוכלכלה לא באמת ראו צורך לשלב את המערכת הפיננסית ונכסי השקעה – ניירות ערך, בנקים, שיעורים שונים של ריביות, חובות, נדל"ן וכדומה – במודלים שלהם. זהו התיקון המרכזי והעיקרי שכמעט כל כותבי המאמרים הסכימו עליו.

מקובל להגיד שעד 2008 הנחת העבודה של המקרוכלכלנים היתה ששינויים במערכת הפיננסית לא משפיעים על המערכת הריאלית. נגיד, שירידות חדות בבורסה לא משפיעות באופן מהותי על הצריכה של הציבור או החלטות ההשקעה של פירמות עסקיות. אני חושב שנכון יותר לנסח את ההנחה ככזו שלמעשה נשענת על הנחה מובלעת על היכולת של הבנקים המרכזיים לקזז כל השפעה שלילית של המערכת הפיננסית על הריאלית על ידי הורדה חדה ומהירה של הריבית. זה מה שהבנקים המרכזיים עשו ב-2001 עם התפוצצות בועת הדוט.קום. לכן, כמו במקרה של אי השיוויון, המקרוכלכלנים שבנו את המודל אמרו לעצמם שאין שום צורך לסבך מודל מורכב גם כך עם כל מיני פרמטרים פיננסיים שיסבכו את המודל עוד יותר, עד כדי סיכון שהוא יהיה בלתי ניתן לפתרון ברור (ולראייה, זה כל כך מסובך שעד היום, עשור לאחר המשבר, אין הסכמה על האופן שבו צריך לשלב את המערכת הפיננסית במודל ה-DSGE).

בכל מקרה, מודל ה-DSGE לא רק ששם את כל הפרמטרים הללו בצד, אלא גם הכיל תנאי מתמטי טכני עם משמעות אדירה. כדי שניתן יהיה לקבל מהמודל פתרון יחסית ברור, הכלכלנים שבנו אותו הכניסו אליו אילוץ מתמטי שנקרא תנאי הטרנסוורסאליות. על פניו מדובר בתנאי טכני, תמים, אבל בפועל המשמעות שלו היתה שהמודל מניח שאין אפשרות לצבירה של חסכון או להצטברות של חוב בטווח הארוך, או במילים אחרות שבמשק כפי שמתואר במודל אין אפשרות של חדלות פרעון – אין בנק שפושט את הרגל ואין משפחה שפשוט לא מצליחה לעמוד בתשלומים החודשיים של המשכנתא.

בדומה לסיפור של אי השיוויון, האם כאשר מודל לא מכיל התייחסות לפרמטר כלשהו אז מי שמשתמשים בו פשוט שוכחים מאותו פרמטר במציאות? כלומר, האם הרגולציה על המערכת הפיננסית נשחקה מכיוון והמודל לא הכיל התייחסות למערכת הפיננסית? אנדרו הלדיין, היום הכלכלן הראשי של הבנק המרכזי הבריטי ולפני עשור עובד במחלקת היציבות הפיננסית של הבנק, האשים את המודלים הללו בדיוק בכך שהכלכלנים והרגולטורים "שכחו", כדבריו, להתייחס למערכת הפיננסית.

בקיצור, מה שבטוח הוא שאם המקרוכלכלנים רוצים לתקן את המודל המרכזי הם צריכים "ללכלך את הידיים שלהם" עם המציאות, כלומר עם בני אדם והתנהגותם המורכבת. יש להם הרבה עבודה.

 

ומילה על העוצמה של הדיסציפלינה

ומילה על המסר הכפול של המאמרים הללו. קודם כל, רצוי להעריך את המעשה, דווקא משום שאחת הביקורות התכופות על כלכלנים נוגעת בחוסר הצניעות המשווע שלהם, שגעון הגדלות שיש להם לא פעם ו"היומרה לידע" (the pretense of knowledge) במילותיו של פרידריך האייק. שנית, זה גם מראה משהו על התפיסה של הדיסציפלינה את עצמה כתחום דעת רציני וחזק מאוד שיכול להכיל ביקורת נוקבת כזו, שמצביעה על כשלים מהותיים, קשים מאוד, שבאה מקרב המיינסטרים של התחום.

בקיצור, מי שחשב שהכלכלה כתחום ידע תצא שבורה מהמשבר, טעה מאוד. הכלכלנים ליכדו שורות, הכילו את הביקורת כך שתיהפך לביקורת עם המתודולוגיה ולא ביקורת על המתודולוגיה, וכך זרקו הצידה את כל הביקורות הנוקבות שהגיעו מחוץ למיינסטרים. זה כבר נושא לפוסט אחר.

 

* למי שרוצה לקרוא עוד על הנושא, יש הרבה חומר שאפשר למצוא באינטרנט תחת הכותרת הנ"ל או תחת Methodological Individualism, Ontological Individualism, Supervenience of Macroeconomic on Microeconomics (כל אלו מתייחסים לפן היותר פילוסופי של המתודולוגיה הזו) או תחת Microfoundations (שזה השם של המתודולוגיה עצמה).

5 תגובות בנושא “עשור למשבר: המקרוכלכלנים החשובים בעולם מנסים להבין איך מחזירים את המציאות למודלים

  1. כמה דברים:
    1. בגלל הסיבוכיות של המערכת ועקב היעדר יכולת לבצע ניסויים שיובילו להסקה סיבתית, התחום של מאקרו-כלכלה תמיד היה ותמיד יהיה שנוי במחלוקת ורחוק מסטנדרטים מדעיים. ישנם אלפי מאמרים עם מודלים שונים ורעיונות שונים, ומדי פעם מתרחשים אירועים אשר מובילים לעלייתם של רעיונות חדשים.

    למשל, בשנות השבעים התרחשה תקופה של סטגפלציה, שילוב של אינפלציה גבוהה וצמיחה נמוכה, שסתרה את התפיסה הקיינסיאנית השלטת עד אז. בעקבות זאת, מאקרו כלכלנים בנו מודלים חדשים אשר היו מסוגלים להסביר זאת. גם המשבר של 2008 עודד מאקרו כלכלנים לבנות מודלים חדשים, למשל כדי להסביר את התנהגות הכלכלה במצב של שערי ריבית אפסיים.

    2. מודלים רבים שפיתחו מאקרו-כלכלנים כללו אשראי, חובות, שיעורי ריבית שונים, חדלות פירעון וכו'. אלפי מאמרים חדשים מתפרסמים כל שנה, וקשה למצוא משהו שלא נכלל בשום מאמר אף פעם (בד"כ כשאני שומע ש"כל הכלכלנים מתעלמים מ-X", אני יכול להיות בטוח ש-X הוא תחום שיש עליו מאות מאמרים).

    "מקובל להגיד שעד 2008 הנחת העבודה של המקרוכלכלנים היתה ששינויים במערכת הפיננסית לא משפיעים על המערכת הריאלית." – לא יודע על מי זה מקובל, אבל זה פשוט לא נכון. כל התיאוריה מאחורי בנקים מרכזיים מניחה שיש להם השפעה בטווח הקצר על המערכת הריאלית. גם מודלים של DSGE כוללים השפעה כזו.

    3. המחקר על השלכות הצמיחה על אי שוויון התחיל עם עקומת קוזנץ לפני 70 שנה, ואולי אפילו לפני כן, ולא קשור למשבר של 2008. גם המחקר בכיוון ההפוך, השלכות אי השוויון על צמיחה, החל עשרות שנים לפני שעיתונאים למדו להגות את צמד המילים "תומא פיקטי". השילוב של "בני אדם" במודלים התחיל עם המהפכה של כהנמן וטברסקי גם לפני מספר עשורים. גם זה לא קשור למשבר בשום צורה.

    "ב-2008 אי השיוויון נהפך לסוגיה קריטית במחקר המקרוכלכלי כיוון שאחת הסיבות המרכזיות למשבר הפיננסי הוא משבר הסאב-פריים שקדם לו בשנה והוא עצמו תוצאה של אותו אי שיוויון שפגע במשקי הבית העניים של ארה"ב שבשלב מסויים התקשו להחזיר את המשכנתאות שלקחו." – זה פשוט לא נכון. אי שוויון לא היה סיבה מרכזית למשבר, והוא היה סוגיה חשובה במחקר כבר עשרות שנים לפני כן. מה שכן, עיתונאים כלכליים די התעלמו מהנושא עד 2008. הסיבות למשבר היו ההתעקשות של פוליטיקאים לתת לאנשים משכנאות סאב-פריים, כמו שאורלי לוי מקדמת בישראל, וכן כל מני מכשירים פיננסים מורכבים והיעדר רגולציה על המערכת הפיננסית. אין קשר לאי שוויון.

    4. באופן כללי, אם בוחנים את הכלכלה "כתחום מחקר מדעי" אז מאקרו זה רק חלק די קטן מהעסק, ולשאר התחומים המשבר של 2008 לא רלוונטי. יתכן שהמשבר עודד יותר כלכלנים להתעסק בתחומים אחרים, שבהם אפשר להגיע לסטנדרטים מדעיים גבוהים יותר.

    בקיצור, המאמר הזה נראה כמו עוד אחד מממאמרי "תראו איך בחמש שניות של חשיבה מצאתי משהו שאלפי כלכלנים התעלמו ממנו במשך חמישים שנה". אני נמצא כרגע באוניברסיטת בראון, ולפחות פעם בשבוע משתתף בסדנאות מאקרו שבהם אנשים מציגים ווריאציות על DSGE עם אינספור דברים שאתה כותב שכלכלנים מתעלמים מהם. אתה פשוט לא מכיר.

    השאלה החשובה היא לא מתי מאקרו כלכלנים יוכלו לחזות משברים (הם לא), או מתי הם ישלבו במודלים שלהם "בני אדם אמיתיים" (הם כבר), אלא מתי עיתוני כלכלה יתחילו לשלב בין העמודים שלהם כלכלנים אמיתיים שבאמת יודעים על מה הם מדברים ולא רק ממחזרים כל מני טענות לעוסות שהם שמעו ממקורות אחרים.

    Liked by 1 person

    1. תודה על התגובה. למען הסר ספק, אני כבר לא עיתונאי. לפני כמה חודשים עזבתי לטובת דוקטורט שעוסק בין השאר בנושאים שמשחקים לנושא הפוסט.
      חשוב גם להגיד שהטענה בפוסט אינה שכלכלנים לא מסיקים מסקנות או שהמודלים אינם משתנים עקב ניסיון שנצבר בשטח. אחד הדברים שהכי מפריעים לי בביקורת הכלכלה הוא הקריקטוריזציה שרבים מבצעים לדיסציפלינה ולכלכלנים עצמם. בין השאר בשל כך, הבאתי דברים מתוך המיינסטרים המקרוכלכלי עצמו, שכמובן אפשר להתווכח איתם אבל הם בוודאי לא איזה משהו שחשבתי עליו חמש דקות ועכשיו אני מפרסם בעיתון, כמו שרמזת בסוף.
      ולעניינינו:
      1. לא סתם המיקוד של הדיון המקרוכלכלי על המסקנות מהמשבר הוא פעמים רבות סביב מודל ה-DSGE. זהו המודל המרכזי בה' הידיעה, שלומדים במקרו א' של תואר שני ופוגשים בדיוני הועדה המוניטרית בבנקים מרכזיים. זה כמובן לא אומר שאין עוד מודלים רבים אחרים.
      2. לא מדויק. נכון שיש הרבה מחקרים חשובים על תמסורת בין מערכת פיננסית (והכוונה כמובן לא לפעולות הבנק המרכזי אלא לקשיחויות וליקויים בפעילות הבנקאית המסחרית, אשראי, ניירות ערך ועוד) לזו הריאלית. חלקם נכתבו על ידי מקרוכלכלנים מאוד חשובים כמו גרטלר, ברננקי, קיוטאקי, מור ואחרים ואחרים שכל זה נאמר, אין במודל ה-DSGE המקובל איזכור לדקויות הללו. מספיק אפילו לראות שלרוב אין במודל יותר משיעור ריבית אחד, זהו שיעור הריבית של הבנק המרכזי. בקיצור, יש סיבה מדוע כל כך הרבה אנשים מוכשרים יושבים עכשיו ומנסים לחשוב איך משלבים את הדקויות של המערכת הפיננסית בתוך המודל.
      3. הטענה היא לא שלא היה כלל עיסוק באי שיוויון, אלא שהוא היה שולי לעומת נושאים אחרים שהעסיקו מקרוכלכלנים כאשר בנו את המודל המרכזי. הטענה של שטיגליץ ושות' שקושרת בין המבנה של המודל לשוליות של העיסוק באי שיוויון היא לכל הפחות מעניינת לחשוב עליה. אני חושב שתסכם איתי שמאז המשבר העיסוק באי שיוויון בלוך הקהילה האקדמית גדל משמעותית, עם כל הכבוד לקוזנץ.
      4. מאוד מאוד נכון. המיקרו הוא יותר מדעי, נשים בצד מה זה בדיוק "מדעי". כמובן שזה לא אומר שאין מקום למקרו, עם כל ההסתייגויות הנדרשות.
      רק חשוב לי להדגיש שבשום מקום אני לא אומר שכלכלנים ממשיכים להתעלם (אחרי הכל כתבתי פוסט על איך הם לא מתעלמים יותר) אלא שהמודל המרכזי התעלם עד 2008.

      אהבתי

      1. סוג המקרו-כלכלנים שמתעסקים במודלים של DSGE גם היום לא ממש מתעסקים באי-שוויון, כי הוא לא חשוב לשאלות שהם שואלים. הם שואלים שאלות על מדיניות מוניטארית ודברים כאלו. יש מקרו-כלכלנים אחרים ובעיקר כלכלני עבודה שמתעסקים הרבה באי-שוויון, והעיסוק שלהם באי שוויון גובר ליניארית עם העלייה באי השוויון בעשורים האחרונים, לא נראה לי שזה קשור למשבר. המשבר בעיקר הקפיץ את העיסוק התקשורתי והפוליטי באי שוויון.

        הניסיון שלך לטעון שהיה איזה מודל חשוב שהתעלם מאי שוויון, ואז בגלל ההתעלמות הזו התרחש המשבר, ולכן היום מנסים להכניס אי שוויון למודל הוא פשוט שגוי לגמרי. הנושא העיקרי שמעסיק את אנשי ה DSGE היום לפי מה שאני רואה בסמינרים הוא ה zero lower bound, כלכלה בתנאי ריבית נמוכה, לא אי שוויון. הוויכוחים שאני רואה על למה התרחש המשבר ואיך אפשר למנוע את המשבר הבא מסתובבים יותר סביב הרגולציה על המערכת הפיננסית, הספר של ענת אדמתי וכו'.

        אהבתי

  2. מיקי, אורי –
    הדיון מפוזר על יותר מדי במות… 🙂

    אני אהבתי את הפוסט יותר מאורי, אבל אני רוצה להצביע על משהו שקצת מפריע לי, ואני חושב גרם לחלק מהכעס של אורי.

    למה לציין שהמקרו-כלכלנים האלו התעלמו מאי-שוויון? במובן ש"התעלמו" משמש בו כאן (כלומר- לא נכנס במפורש למודלים שהיו סוס העבודה של בנקים מרכזיים) הם הרי התעלמו גם מהרבה סוגים של מיסים. הם התעלמו מלא מעט היבטים של סחר בינלאומי. הם התעלמו מחדלות פרעון אפשרית של ביטוח לאומי. הם התעלמו מהסידור המרחבי של הפעילות הכלכלית בתוך כל מדינה. מודל, כמו מודל, מתעלם מהמון דברים, וחלקם אולי היו חשובים להסבר של המשבר העולמי. אז למה דווקא אי שוויון מככב ברשימת ההתעלמויות (כאן, וכמובן בהרבה מקומות אחרים)?

    אני חושש שאולי יש פה קצת נסיון להשחיל עקיצה פוליטית בקטנה. למרות שהנקודה המפורשת היא שההתעלמות מאי-שיוויון הקשתה על הבנת המשבר, עלולה להשתמע פה רמיזה שמה שכלכלנים (מקרו, של מחזורי עסקים לפחות) עשו זה לחשוב שאי שיוויון זה לא כל כך חשוב. שעשוע אנטיקטאולי. עדיף לחשוב על ריבית. כמובן שזה שטות, וכמובן שאתה לא ממש כותב את זה. אבל אני גם לא בטוח שאתה מספיק זהיר בלמנוע מאנשים שמאד מאד אוהבים את המסר הזה למצוא אותו בדברים שלך. (למשל אמירה כמו "בסדר החשיבות של המחקר הסוגיה של חלוקה צודקת של משאבים נותרה ברובו ככולו של הזמן די יתומה." קצת מרגיזה.)

    אהבתי

    1. באמת שלא היה ניסיון להשחיל עקיצה פוליטית. אני כן חושב שיש כאן נקודה מעניינת על האופן שבו (לטענת שטיגליץ, אטקינסון ואם אני לא טועה ישנם עוד כמהֿ) השימוש התכוף במתודלוגיה ספציפית מבנה תמונת עולם (גם אם ברמה שטחית יחסית, אינטואיטיבית) מסויימת. באותו אופן זו גם הטענה של אנדי הולדן מהבנק אוף אינגלנד לגבי שחיקת הרגולציה על המערכת הפיננסית – זה לא הופיע במודלים המרכזיים וגו׳…
      אני בהחלט חושב שיש כמה סיבות מדוע סוגיית אי השיוויון קיבלה תמריץ מחקרי וגם תקשורתי לאחר 2008, כמו שיש סיבה שכלכלנים מצויינים מנסים היום לחשוב איך נכון לשלב סוכנים הטרוגניים במודל או פתרון אחר שיכניס מימד של אי שיוויון בהכנסות. אחת הסיבות היא ההבנה שהסוגיה הזו לא קיבלה מספיק תשומת לב, והתברר שההשפעה שלה על פרמטרים מקרוכלכליים אחרים (שמעניינים את העוסקים במחזורי עסקים וצמיחה, ותודה לך ולאורי על החידוד החשוב הזה) היא משמעותית יותר ממה שסברו עד 2008. דוגמה אמפירית אפשר לראות במחקר המעניין שמופיע בספר House of Debt.
      אגב, אני לא מכיר מחקר שבדק את העיסוק של מקרוכלכלנים בסוגיות של אי שיוויון בשנים שקדמו למשבר. כך שהטענה על השוליות היחסית של העיסוק בנושא נאמרת על סמך ההיכרות שלי עם התחום (שהיא בוודאי לא מספקת) ובעיקר על סמך אמירות של כלכלנים אחרים. אם אני טועה אז אשמח לקחת את הטענה בחזרה.
      כך או כך, חשוב לי להדגיש משהו שגם כתבתי בתגובה לאורי. אני מאוד מאוד מעונין להימנע מקריקטוריזציה של הכלכלה והכלכלנים, כפי שעושים לא מעט מהמבקרים את הדיסצפלינה הזו. זה לא רק לא תורם לדיון, זה גם בעיקר לא נכון.
      תודה

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s