50 שנה לנאום ששינה את הכלכלה

השבוע לפני 50 שנה עלה מילטון פרידמן על הדוכן בכנס האגודה הכלכלית האמריקאית (American Economic Association) כדי לשאת את הנאום הקבוע של נשיא האגודה. פרידמן, איש שאפשר להגיד עליו הרבה דברים אבל קונפורמיסט גדול הוא לא היה, זנח את הפלסטיקה הרגילה שאופפת נאומים מהסוג הזה וניצל את ההזדמנות כדי להתעמת עם עם התפיסה הכלכלית של כמעט כל אחד שישב באולם והאזין לו. זה לא היה סתם נאום, זה היה הנאום ששינה את הכלכלה. פרידמן הגדיר בו את המהפך שהדיסציפלינה של הכלכלה תעבור תוך שנים ספורות, תוך ניסיון חיסול של פרדיגמות שהיו נטועות בבטון עד לאותו הרגע, ותחילתו של שינוי עומק במחשבה על תפקיד המדינה במשק.

עד כמה הנאום הזה היה חשוב? הנה כמה מספרים. הנאום עצמו זכה עד כה ליותר מ-8,200 ציטוטים (לפי גוגל סקולר, בפועל זה כמובן הרבה יותר). לשם השוואה, המחקר הכלכלי הכי מפורסם שלו, A Monetary History of the United States, זכה רק ל-200 ציטוטים יותר. אם זה לא מספיק, ב-2011 כתב העת האקדמי הכלכלי המוביל בעולם, ה-American Economic Review, כלל את הנאום ברשימת 20 המאמרים החשובים ביותר שפורסמו בו ב-100 השנים האחרונות. זו הסיבה ש-50 שנה לאחר אותו נאום, אותה אגודת כלכלנים מקיימת מחר (5/1) כנס מיוחד לכבוד הנאום, שינאמו בו כמה מהכלכלנים בה' הידיעה.

הסיבה המקובלת מדוע הנאום של פרידמן זכה לכזו חשיפה היא הטיפול שלו בשני מושגים מרכזיים בכלכלה, טיפול שקיבל שוב שוב התייחסויות מהכלכלנים שבאו אחריו. הראשון הוא החיסול הכמעט מוחלט של עקומת פיליפס, שבמובנה הבסיסי הגדירה קשר הפוך בין שיעור האבטלה לשיעור האינפלציה והיוותה את הבסיס לחלק גדול מהחשיבה של מקרוכלכלנים וקובעי המדיניות הכלכלית עד אז. הדבר השני, שקשור מאוד לזה הראשון, הוא שבנאום הזה פרידמן הגדיר בפעם הראשונה את מושג שיעור האבטלה הטבעי, שבו כלכלנים משתמשים עד היום. זהו מעין שיעור תיאורטי, לא כזה שבאמת אפשר למדוד, שמוגדר כך שרמת האבטלה במשק לא יכולה לרדת מתחתיו מבלי ליצור אינפלציה. זה אולי נשמע כמו דקדוקי עניות של כלכלנים, אבל למעשה זה היה ויכוח בין הענקים של אותה תקופה בשאלה העקרונית שחוזרת שוב ושוב באותה גרסה עד היום – האם המדינה צריכה ויכולה להיות אחראית על רווחת אזרחיה או לא, או במילים אחרות האם הממשלה יכולה וצריכה לדאוג שלכל מי שרוצה עבודה תהיה עבודה בשכר ראוי, ושהאינפלציה לא תשחק יותר מדי את השכר שהוא מקבל.

בין אבטלה לאינפלציה
לפני הצלילה לנאום של פרידמן, כמה מילים על המקרוכלכלה ששלטה בדיסציפלינה באותו הזמן. הימים היו הימים הגדולים של התיאוריה הקיינסיאנית, או יותר נכון של הפרשנות המקובלת אז לתיאוריה של קיינס (הכוונה בעיקר למודל IS-LM של היקס ותיאוריות הצמיחה של סולו שנגזרות מקיינס וכו'). בבסיס, התיאוריה מציעה הסבר תיאורטי די משכנע לאופן שבו מיתון כלכלי נגרם כתוצאה ממחסור בביקוש. מכאן המסקנה, שהציע קיינס עצמו, שבמקרה של מיתון מי שיכולה וצריכה לקחת על עצמה את תפקיד המושיע של המשק היא המדינה. כלומר, המדינה יכולה להגדיל את הביקוש שלה למוצרים ולהשקעות שונות וכך להחליף את הביקוש של המשפחות והעסקים הפרטיים שנחלש בעקבות המיתון. רק ככה ניתן יהיה לחזור לפסים של צמיחה והכי חשוב – להוריד את שיעור האבטלה.

הפרדיגמה השלטת אז הסבירה שעל פי עקומת פיליפס יש תחלופה כזו או אחרת בין שיעור אינפלציה לשיעור האבטלה. במילים אחרות, אי אפשר גם וגם – גם אינפלציה נמוכה וגם שיעור אבטלה נמוך. ההסבר לקשר הסטטיסטי שנמצא בין שני המשתנים הללו (בהינתן ששיעור האבטלה הוא המשתנה המסביר) היה שכאשר האבטלה גבוהה אז גם הביקוש למוצרים השונים נמוך ומכאן שהיצרנים לא יכולים להרשות לעצמם לעלות מחירים. היצרנים גם לא צריכים לעלות מחירים כי מחיר העבודה, השכר, לא עולה כי יש המון מובטלים שישמחו לעבוד בשכר הקיים. ולהיפך, כאשר שיעור האבטלה נמוך הביקוש למוצרים עולה, היצרנים יכולים להרשות לעצמם להעלות את מחיר המוצרים ונוצרת אינפלציה.
בקיצור, זו הסיבה מדוע התפיסה היתה שהמדינה צריכה לבחור על איזו נקודה בעקומה שמקשרת בין אינפלציה ואבטלה היא רוצה להיות. הבחירה המקובלת, מטבע הדברים, היתה אבטלה נמוכה ככל הניתן בהינתן אינפלציה נסבלת. אגב, וזה אגב חשוב, לא רק לממשלה יש תפקיד ואחריות לדאוג לאבטלה נמוכה, אלא גם לבנק המרכזי ששולט על כמות הכסף במשק. ככל שהבנק המרכזי ידפיס עוד כסף הוא ייצור עוד אינפלציה (קיומו של קשר בין השינוי בכמות הכסף לאינפלציה היה די מקובל עד 2008, ומאז האינפלציה אפסית וכמות הכסף בכל משק מערבי עלתה דרמטית), שבתורה תשחק את השכר ומכאן את העלות הריאלית של העסקת עובדים, מה שיאפשר למעסיקים להעסיק עוד עובדים ויחזיר את האבטלה לשיעור נמוך.

זה רק נראה כמו ויכוח טכני
כאן בדיוק נכנס פרידמן, שטען שעקומת פיליפס לא יכולה להתקיים בטווח הארוך. הסיבה לכך היא אותו שיעור אבטלה טבעי – Natural rate of Unemployment – שההגדרה המשלימה שלו היא שזהו שיעור האבטלה שמשק יגיע אליו בטווח הארוך, בהינתן ושאר המשתנים יישארו כפי שהם היום.
ההסבר על הקשר בין ניסיון לרדת מתחת לשיעור הזה לבין עלייה באינפלציה הוא מעט מסובך (פירוט על המנגנון נמצא בעמודים 8-10 בהרצאה). לעניינינו אפשר להסתפק בכך שכאשר לוקחים בחשבון את הציפיות של העובדים והמעסיקים לגבי האינפלציה העתידית ואת ההתנהגות שלהם שנגזרת מהציפייה הזו, אז מקבלים שבטווח הארוך לעקומת פיליפס אין שום משמעות. במונחים כלכליים, העקומה בטווח הארוך לא יורדת מונוטונית וקעורה (כאשר אבטלה על ציר ה-X ואינפלציה על ציר ה-Y) אלא אנכית, כך שכל תחלופה בין אבטלה ואינפלציה היא לכל היותר אפשרית רק בטווח המאוד קצר והכמעט-לא-רלבנטי.

5 שנים מהיום שבו נאם פרדימן את הנאום הזה וארה"ב נכנסה לתקופה שמוכרת בשם סטגלפציה (שילוב של stagnation, קיפאון כלכלי, ואינפלציה), שבשיאה האינפלציה הגיע ל-12% בשנה ושיעור האבטלה הרקיע ל-9%. המיתון תפס את הכלכלנים הקיינסאינים לא מוכנים. המודלים שלהם לא הצליחו להסביר איך זה יכול להיות שגם האבטלה וגם האינפלציה עולות ביחד, וכל הניסיונות של המדינה (והבנק המרכזי האמריקאי) להגדיל את כמות הכסף, את הצריכה ואת ההשקעה, רק מחריפים את המיתון. לזמן הזה בדיוק פרידמן "חיכה" עם תשובות מוכנות לתעלומה הזו, שנוסחו בצורה חדה באותו נאום בדצמבר 1968. אפשר להתווכח אם הפתרונות של פרידמן הצליחו (כמה מילים עליהן עוד מעט) אבל מה שברור הוא ש-10 שנים חלפו מהנאום, ושני ספרי לימוד לסטודנטים לכלכלה – אחד מהם של סטנלי פישר מיודענו – כבר קיבלו על עצמם את הנחת האנכיות בטווח הארוך של עקומת פיליפס, שיעור האבטלה הטבעי ודור חדש של כלכלנים התחנך על הרעיון של פרידמן.

אז מה השורה התחתונה עד כה? זה אולי נשמע כמו ויכוח טכני, אבל כשמסתכלים על הפתרון שפרידמן נתן לסטגפלציה מבינים עד כמה מדובר בפתרון דרמטי. זהו למעשה היה ויכוח על תפקיד המדינה במשק, על האופן שבו המדינה נתפסת כמי שצריכה ויכולה להיות אחראית לרווחת האזרחים שלה.

לפי התיאוריה של פרידמן, המסקנה המתבקשת היא שהממשלה לא יכולה ולא צריכה להתערב בשוק העבודה או לדאוג לתעסוקה מלאה. יש מעט מאוד דברים שבכלל מין הרצוי שממשלה תעשה, אבל אם היא כבר צריכה לבחור לעשות משהו, אז המשהו הזה צריך להיות לשמור על תואם מלא ככל הניתן בין הציפיות של הציבור כלפי המחירים בעתיד לבין המחירים בעתיד בפועל. כלומר, המדינה רק יכולה לשמור על אינפלציה סבירה כדי לשמור על היציבות של הפעילות הכלכלית וכך להגדיל את הסיכוי לצמיחה נאה ביוזמת המגזר הפרטי. התנאי ליציבות הזו, והתפקיד היחיד שכן יש לגופי השלטון במשק לדעת פרידמן, הוא שמירה על גידול קבוע וידוע מראש של היצע הכסף במשק על ידי הבנק המרכזי. כך נוסדה הדרך להפסקת המעורבות הממשלתית שדואגת ליצירת מקומות עבודה ולאבטלה נמוכה, שתתגלם בצורה המובהקת ביותר שלה ברונלד רייגן, מרגרט ת'אצ'ר ואחרים.

הנאום שטמן את הזרעים של האדם הרציונלי
אחד מהמאמרים שיוצגו בכנס הוא מעניין במיוחד למי שרוצה להבין מה בדיוק כלכלנים עושים, איך הם חושבים ומה המתדולוגיה של הדיסציפלינה. את המאמר כתבו שניים מהמקרוכלכלנים הבולטים כיום בעולם האקדמי: גרגורי מנקיו (Mankiw) מהרווארד וריקרדו רייס (Reiss) מהלונדון סקול אוף אקונומיקס. הטענה שלהם היא שהנאום של פרידמן משמעותי לא רק בגלל הטענות המוכרות על פיליפס וכו', אלא כי פרידמן בעצם חולל שינוי עומק בדיסציפלינה עצמה, באיך "עושים" מחקר כלכלי טוב. איך? הדבר הראשון הוא שפרידמן החזיר את הכבוד האבוד ל"טווח הארוך", ואת זה הוא עשה עם הנדבך השני במתודולוגיה שלו שהוא העברת חלק ניכר ממרכז הכובד במודלים כלכליים אל הציפיות של הציבור כלפי מה יקרה בעתיד, וההתנהגות שלהם שנגזרת מהציפיות הללו. במילים אחרות, מודל מקרוכלכלי שלא יתייחס בצורה כזו או אחרת לציפיות כפרמטר חשוב וייתן עליו את הדעת, הוא מודל שאין מה לעשות איתו והוא לא מעניין. למעשה, מנקיו ורייס אומרים שבדגש שפרידמן שם על ציפיות הוא טמן את הזרעים ל"מהפיכה הרציונלית" הידועה במתודולוגיה של הדיסציפלינה.

בטווח הארוך כולנו מתים, אמר קיינס, והכלכלנים שבאו אחריו המשיכו באותו הקו. המחקר המקרוכלכלי מסוף מלחמת העולם ה-II ועד לנאום של פרידמן נשען על הטווח הקצר, כשלכל היותר הטווח הארוך הוגדר כסדרה עוקבת של של טווחים קצרים שבאים אחד אחרי השני. בנאום שלו הגדיר פרידמן את הטווח הארוך כזמן שבו נוצר תואם בין הציפיות של הציבור לבין המציאות וטען שמדיניות ציבורית צריכה לכוון אל הטווח הארוך, ושם חלים החוקים של הכלכלה הקלאסית, הוולרסיאנית, ללא כשלי שוק מיוחדים ועם נטייה לשיווי משקל ברור ויציב.
אז הטווח הארוך הוא נדבך חשוב אחד במהפיכה שחולל הנאום של פרידמן. הנדבך השני, והמשלים, הוא של הציפיות. המודלים שהמקרוכלכלנים השתמשו בהם עד אז, כמו למשל IS-LM, כמעט שלא נתנו משקל לציפיות של הציבור לגבי העתיד, נגיד לגבי האינפלציה העתידית וההשפעה שלה על השינוי במחירים המוצרים השונים. עוד לפני פרידמן כלכלנים דיברו על ציפיות, אבל פרידמן הכניס אותם לתוך המסגרת של הטווח הארוך והפך אותן לחשובות הרבה יותר ממה שהיו עד אז. הציפיות, הוא אמר, הן שמסבירות מדוע עקומת פיליפס נכשלת כאשר לא מתייחסים לשיעור האבטלה הטבעי וכך הפך את המושג למשהו שכל כלכלן מקרו צריך להתייחס אליו במודלים שלו. פרידמן אמנם דיבר על ציפיות אדפטיביות, כאלו שנשענות על המדיניות הכלכלית והמחירים של השנים האחרונות, ולכן גם לוקח להן זמן להשתנות, אבל מהר מאוד חלק מהכלכלנים שבאו אחריו, כמו לדוגמה רוברט לוקאס, הסתמכו עליו כדי לנסח רציונליות הדוקה יותר, כזו שהופכת את האדם למכונת חישוב עילאית שיודעת לחשב בדיוק מה יהיו המחירים בעוד אינסוף תקופות זמן וכדומה. חלק אחר של הכלכלנים פיתחו תכונות רציונליות רכות יותר, מוגבלות במידה כזו או אחרת, והיום גם יש כאלו שמנסים להתאים בין הציפיות וההתנהגות כפי שאפשר ללמוד אותה מכלכלה התנהגותית למודלים במקרוכלכלה.

כך או כך, היסודות שפרידמן טמן בנאום אז סימנו לכלכלנים את הכיוון שאליו צריך להצעיד את הדיסציפלינה שלהם, וזוהי למעשה הכלכלה שיש לנו היום, שלומדים באוניברסיטה ו"עושים" בבנק ישראל, במועצה הלאומית לכלכלה, במשרד האוצר וגופים נוספים שמשפיעים על חיינו. פרידמן אמנם כבר לא נחשב לגורו הכלכלי שהיה בשנות ה-70' וה-80', אבל משהו עמוק מאוד בחשיבה שלו השתרש ונשאר עד היום.

קישור לנאום של פרידמן:

https://wwz.unibas.ch/fileadmin/wwz/redaktion/witheo/lehre/2009_FS/vwl4/doc/chapter8/Friedman_AER1968.pdf


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s